שולמית לבנת

שולמית לבנת נולדה ב-1929 בווינה לאב שהיה ציר בקונגרס הציוני, ובגיל 6 עלתה עם המשפחה ארצה. ביתה היה ספוג באווירה פוליטית עם דעות הקרובות לציונות רוויזיוניסטית, ובראיון עיתונאי סיפרה כי סולקה מבית הספר עקב היותה חברה בתנועת הנוער הימנית המכבי הצעיר. היא לא שבה ללמוד, והחלה להופיע כשחקנית תיאטרון ילדים. עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לפלמח, כלוחמת מהשורה. לאחר שחרורה ניהלה קריירה של זמרת, והייתה פעילה פוליטית במפלגות הימין בארץ. מאז 1985 לבנת מנהלת את המדרשה הלאומית עש רנה מור שבבית זבוטינסקי מצודת זאב בתא. כתבה וערכה כמה ספרים, וביניהם השמים קרובים יותר. שולמית לבנת נשואה לעוזי עזריאל, היא אמה של השרה לשעבר לימור לבנת. בנה השני, נועם לבנת, חוזר בתשובה שהתפרסם כאשר דיבר על שאיפה למדינה יהודית בגבולות התנך, וכן קרא לסרב פקודה בעת פינוי גוש קטיף. את הקריירה שלה כזמרת החלה שולמית לבנת בגיל 20. באחת מחופשותיה מהפלמח פגשה את עזריאל לבנת שחיפש זמרים לתיאטרון שרצה להקים. היא נישאה לו והחלה לשיר. בין היתר הופיעה בלהקת כרמל, הציזבטרון ולהקת חיל הים בהרכבה הראשון. בשנות ה-50 התפרסמה בשירים עבריים כמו, שיר התופסת, נערת תפוחי הזהב וכן סתיו בחלונות ובלבי ותל אל קאדי, שכתב אמיתי נאמן. בסוף שנות ה-80 זכתה לתואר זמרת המחתרות, בעקבות הקלטת שירי מחתרות. היה זה אוסף מהשירים של המחתרות לחי והאצל, בהם השירים עלי בריקדות, הם לא ישברו אותנו השיר חיילים אלמונים שכתב אברהם שטרן יאיר ב-1932, והפך להיות להמנון האצל ולאחר מכן המנון הלחי. בראיון עיתונאי סיפרה כי מאז שהקליטה שירים אלה הוחרמה על ידי תעשיית המוזיקה ואנשי השמאל. בעקבות ההחרמה מצאה את עצמה מופיעה בעיקר מול ותיקי המחתרות וקבוצות תיירים, עד שהחליטה לפרוש באופן כמעט מוחלט. כיום היא מופיעה מדי פעם עם להקת המחול של יונתן כרמון.