זה העולם

בבות-עינינו רוחצו בטל משכים ובדמעות,
ומכאובנו כבר הפכו גבישים של מלח,
ביד חיוורת ושקטה ניפתח תריסים ווילאות,
על הגבעות כבר שחרית רכה גמלה.

אף מחשבתנו הסוערת היא שלווה ונבונה,
צלול ועז נתיב-הבוקר לקראתנו.
המון דברים ושאלות שלא ידענו פיתרונם
כל כך פשוטים ומובנים ככף-ידנו.

ורוח-ערב כי ישוב, וילד קט ישאל, חכם:
מדוע הוא עגום וקר כזה, מדוע:
אימרו שהוא עולה וודאי מערפילי-תוגת-הים,
ושקוראים לו רוח סתיו, לזה הרוח.

אחוז, ילדי, בכף ידי, גם אנוכי וגם אתה
ניפסע לאט בלב חוגג, בלב שמח.
חלפה שנה, ואחותה יפה ממנה מביטה,
זה דרך-העולם, ילדי, כך הוא צומח.

כך העולם וכך אנחנו - אב ובנו, זקן וטף
צמחנו אט, וכמו דשאים וטל שטפנו
עם הגשמים והאורות, עם החמסין ועם הסתיו,
עם החיים הניפלאים אשר אהבנו.