עבריה

אני מבטת בה נפעמת,
נדמה: הנה זה אך.
בחן קדומים, בשחור ולהט,
עלתה מן התנך.

וגשר פז נתלה ממנה,
אל ארץ העברים.
וזכרונות ימי החסד,
בנפש מתמרים.

כה אעמוד פה לפנייך,
נפעמת, אחותי,
בחן קדומים, בשחור ולהט,
אזין עיני תכלתי.

בגוף נכר הלוך ונוע,
דרכים בו מי יספור?
אני המרתי שחור ולהט,
בתכלת ובנהור.

אך אם מעלתי - לא לנצח,
כחשתי - לא עד תם.
ושבתי שוב כשוב ההלך,
אל כפר מולדתו.

כה אעמוד פה לפנייך,
נפעמת, אחותי,
בחן קדומים, בשחור ולהט,
אזין עיני תכלתי.