בין קפלי וילון

בוילון מצאו זבובי הקיץ את מותם.
בוילון, שיר ערב שר הרוח.
וסודות כמוסים, אליו, הברוש המיותם,
משלח, עת אור יום יפוח.

בוילון, בבואתך שלחת עם בוא הליל.
בוילון, נתלו אז שתי עינייך.
מבטך שנאלם, יודע וקובל,
על שעזבך לאנחותיך.

בין המון קפלי וילון, נעלמו: הסתיו.
קיץ ואביב וחורף. זיכרונות בית אב.
וליבו אליך. דאבון ליבך, ליבך,
בין קפלי זה הוילון שבביתך.

בוילון צחק הרוח, בלילות כחולים.
בוילון, תלה פרפר צוף פרח.
בעדו, בועות סבון, הפרחתם, עיגולים,
פעם, כשהיה עוד טעם. ריח.

בוילון אדמו הנשיקות שיש לזכור.
בוילון הלבינו שפתותיך.
כול שרק נותר, היה. לעד לא יחזור.
אך עוד בוילון יפים פניך.

בין המון קפלי וילון...