אני כבר מצטער

אני כבר מצטער על מה שאמרתי
הנוף של הילדות שלי תקוע בהרים.
נראה כמו ציור, לא בדיוק כמו שתארתי,
אבל אליו אני מתגעגע בלילות קרים.
מה אמרתי לך בעצם שיש להצטער עליו,
סך הכל רציתי להיות קרוב אליך יותר,
מרגיש כמו אדיוט כשאני מאוהב.
מרגיש כמו טיפש כשאני מצטער.
כל ההבדל ביננו הוא רק בניסיון,
אני חרשתי אלף, את עברת מאה.
גם זה שאת אישה ונכנסת להריון,
ילדת לי ילדה וילד אחד.
אני כבר מצטער שהתחלתי לדבר,
הנוף של הילדות שלי נראה לי מטמטם.
משקיף על הדימיון ושם, שם אני רואה,
מה שאני רוצה לראות, אפילו מה שאין.
הו את, סילחי לי על מה שאמרתי.
כך מפסידים ברגע משהו ניצחי,
את הזיונים שלנו, את הרוך, האמונה,
את הילד הקטן שמדבר מצחיק.
הנוף של הילדות שלי מה הוא חשוב בעצם,
הזמן אוזל אני שיכור אני קודר,
הסוף שלי - הסוף שלנו,
הוא מהול בעצב,
אני מרגיש כמו טיפש
אבל אני מצטער.