לב שבור לרסיסים

ושבוע אחרי שבוע הם ניגנו על-פי לוח
פעם אחת בעיר זרה ופעם בכפר.
עלו על הבמה, שטפו כמו ים, נשבו כמו רוח
ניצוץ אחד מדליק מדורת הצלחה.

ובאותה שנה הבאתי לך תקליט
גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים.
הלהקה מילאה מרתף בתחנה המרכזית
מילאנו את הראש בחלומות פגזיים.

אני כלל לא בטוח בפעם זה קרה לנו
הכל כמו סרט שאינו חיים, כמו עוף דמיוני.
היו לנו באהבה שלנו רגעים בנאליים
במלחמות היו לנו כמה נידונים.

רק אז ביום שישי ברגשנו צורך לרקוד, אבל,
איפה רוקדים? שאלת אותי.
בתחנה המרכזית, בתוך מרתף מחורבן
נשמע אותם, אז ישבר לנו הלב לרסיסים.

הם ניגנו, זה הכול. למדנו את הקצב
שלושה ימים בתוך מרתף הרוס כמו שדה קרב.
שם למדנו לרקוד כי אסור היה בבית-הספר.
רקדנו עד שמישהו ייפול על ברכיו
עד שמישהו ירגיש כאב, עד שמישהו יגיד אני קם ועוזב.

שנות השישים התנפנפו להן כמו הקוקו שלך ברוח
מהתיכון לשדה הקרב, משם לאיזה בר מרוחק.
אני יושב, סופר עשרים שנה, רקדן פצוע
מרוב ייאוש, מרוב חידות, מרוב אף אחד.

ושנה אחרי שנה הבאתי לך תקליט
כמו מתנה קטנה במקום לומר מילים.
הלהקה ניגנה שם עד שהשוטרים אמרו מספיק
עד שהלב שלנו שם נשבר לרסיסים.

הם ניגנו, זה הכול. למדנו את הקצב
שלושה ימים בתוך מרתף הרוס כמו שדה קרב.
שם למדנו לרקוד כי אסור היה בבית-הספר.
רקדנו עד שמישהו ייפול על ברכיו
עד שמישהו ירגיש כאב, עד שמישהו יגיד אני קם ועוזב.

אני קם ועוזב בלילה, כפות בתוך פיגמה
גם בקיטש יש שמץ של אמת, הכל הולך.
אני משאיר לך את הבית, את הלב השארתי שם
שבור לרסיסים, מוטל ליד לבך.

הם ניגנו, זה הכול. למדנו את הקצב
שלושה ימים בתוך מרתף הרוס כמו שדה קרב.
שם למדנו לרקוד כי אסור היה בבית-הספר.
רקדנו עד שמישהו ייפול על ברכיו
עד שמישהו ירגיש כאב, עד שמישהו יגיד אני קם ועוזב