בהר הדומיות

מה שקטה מולדתך, על שיאי ימיך
עפות לאיטן היונים הגדולות.
כי זוהב השדה ושותקים השמיים
ובמשק נדנדה
רחבה וכבדה
זריחה ושקיעה לך יורדות ועולות.
לראותך ולזכור - צל ריסיך שלו.
לך ולבנו חדש ומזהיב כמולד.
אם השיר עצוב לחבקך ישלף
בלטיפה תכביהו לאט.
המראות שנפלו פה אינם קמים.
הילדים שתעו פה חדלו לראות -
מסביב דומיה של הרבה אגמים
והרבה ארצוץ בהירות.
הנצחית! לא קראתי בשמך המקפיא.
אל ימי מן ההר אל תרדי
מאבלך הזוהר, משפתיך על פי
ממותך בעיני יראתי.
אם נשבעתי לרחוב ואטיל על תפו
את לחשך הימי, את תנומת עולליך
הן ידעתי - לשוא! את נושמת! את פה!
את בעמק חיי המתים אליך!
את יודעת רבות תעברנה מנגד,
דומות לך עד כאב ונושאות אבוקה
אבל רק אימתך לי מכל מנשקת,
אבל רק זרותך לי מכל חבוקה!
הלא לך, מכל דרך, אשא את כלי
הלא כל שמחותי בגומת לחייך,
מסביבך, מסביבך נסתחרר עגולי,
וכל זריחותי
וכל שקיעותי
משיקות את יינן הלוהט לחייך.