הו לעזאזל

שניר מתנדנד על הכיסא, המבט שלו תקוע לי בכתף.
ממטעי התפוחים של גזין הרחוקה עולה ריח של פריחות, ריח של כיף.
שני ניילונים חובטים זה בזה על גדרות התיל.
קשה לתאר תחושה כזו, מין פחד בעיניים.

על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים.
צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך עצים, דרך האבנים.
עוד מעט נחטוף, אומר שניר, מהאויב הלא נראה.
עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי כבר לא נהיה.

כי קשה להמחיש את הידיעה שבכל רגע מישהו יכול לבוא עד אלינו ולחזבל
לנו את הגרונות החשופים שלנו. הו, לעזאזל.

יורים עלינו, שניר אומר באינטונציה של אדיש. שניר רק בן עשרים ומשהו.
יורים עלינו מכיוון הכביש, מכיוון הכפר, מכיוון העיר, מכיוון כוחות האום כולתום.
תשיב אש, אומרים כולם והוא יורה ומביט לכיוון הצרור המתרחק בערפל
ואחר־כך מתיישב על הכיסא של העולם. הו, לעזאזל.

כי קשה להמחיש את הידיעה שבכל רגע מישהו יכול לבוא עד אלינו ולחזבל
לנו את הגרונות החשופים שלנו. הו, לעזאזל.

וככה באותו לילה יורים מכל הכיוונים ואש מתערבבת בתוך אש.
וככה באותו לילה שיר של אהבה, של אחד שבטח התייאש.
וככה באותו לילה, שניר מרגיש כמו זונה בתוך ערפל.
וככה באותו לילה, עד התכנסות הכוכבים, עד אור ראשון, עד... הו, לעזאזל.

שניר ושני מילואימניקים מרושלים מתנדנדים על הכיסאות המרופטים.
לילה בלבנון, 1998.
וזה כמעט כל הסיפור, רק שלמחרת בידיעה קצרה בעיתון של הבוקר ניתקל:
אש נורתה על כוחותינו מדרום לגזין וכוחותינו השיבו באש. הו, לעזאזל.

הו, לעזאזל...