המוסיקה של בטהובן, לא רק השראה:

צלילים גבוהים, צלילים בינוניים וצלילים נמוכים חוברו יחד על מנת ליצור יצירות סימפוניות. יצירותיו של לודוויג ואן בטהובן , אופיינו לעומת זאת, לא רק על ידי השראתו של האמן, אלא גם על ידי מצבו הפיזי של המוסיקאי שהתערער על ידי התחרשותו... 

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם (הולנד) חשפה באופן חד משמעי במאמר שפורסם בעיתון הרפואה הבריטי הדן בתקופת פעילותו של בטהובן בת 30 השנים שבעיית השמיעה שממנה סבל בטהובן השפיעה רבות על דרך כתיבתן של יצירותיו. לדברי חוקרים מסוימים, ניתן לחלק את היצירות של בטהובן לשלוש תקופות המאופיינות על ידי אותן ההפרעות באזנה. עד תחילת שנות ה 1800 ניתן היה לסייג את התקופה הראשונה אשר אופיינה על ידי השימוש בצלילים גבוהים רבים, ולאחר מכן, בסביבות 1810, כאשר המוסיקאי היה כבן 40 שנים, סבל מירידה ביכולות השמיעה שלו באופן מתמשך: "בתיאטרון אני צריך לשים את עצמי קרוב מאוד לתזמורת על מנת שאוכל להקשיב לאמנים, וממרחק אין ביכולתי לשמוע את הצלילים הגבוהים של כלי הנגינה וקולותיהם של הזמרים". הוא כתב בשנת 1801 מכתב למלחינים פרנץ ווגלרוקרל אמנדה, ובו הוא מתאר את ההפרעות שצצו ביכולת השמיעה שלו.

בשנת 1825, התחרש לחלוטין. הוא החל להזין מחדש את הסימפוניות שלו בצלילים הגבוהים: "תוצאות אלו - ..." מסביר אדוארדו סשנטי, מחבר המחקר "... נבעו מהחמרת חירשותו, בטהובן השתמש ביצירותיו בתדירות בינונית ונמוכה ברגעים בהם כנראה יכול היה לשמוע טוב יותר. כאשר, לעומת זאת, הפך חירשת לגמרי, הוא נאלץ להסתמך לחלוטין על האוזן הפנימית שלו, חזר לאט לאט לחוויות הקודמות שלו בהרכב (ביינוני נמוך וגבוה) ".